כל טנור ראוי לכבוד – סטנלי ספרבר
שבת שירה, בניצוחו של סטנלי ספרבר, יד לשמונה, אחד בפברואר
2003 - הוקדשה ל"נניה",
יצירתו של יוהאנס בראמס, אופוס 82, למקהלה ולתזמורת,
שחוברה בשנים 1880-1881.
משתתפות המקהלות: - מקהלת נועם בניצוחו של ליאונטי וולף .
- מקהלת אשכול בניצוחו של
דוד מורס.
- מקהלת לב תל-אביב בניצוח טניה מירסקי.
- מקהלת אוריה
בניצוח איליה בלאנקו.
- מלווה בפסנתר –
טניה גלוזמן.
למילות קינתו הנאצלת של שילר, חיבר
ברהמס מוסיקה, לזכר חברו הצייר אנסלם פויירבאך, שמת בינואר 1880, כשהוא בן 51
שנים, הרבה לפני זמנו, והיצירה הוקדשה לאמו חורגתו של הידיד, כי המוות היה קשה לה.
בחירת התמליל מכוונת, בצד תוכן הפיוט גם למקום מותו של הידיד – העיר רומא. הרשמים
שספג ברהמס בשני מסעותיו הראשונים לאיטליה , ומן הציורים הניאו קלאסיים של אנסלם
פוירבך, מצאו להם משכן ביצירה זו. נניה כתובה בצורה הפשוטה א- ב- א שזו השפעה
קלאסית. החלק הראשון והשלישי הם באותו סולם, באותו ציון משקל ובאותו מיפעם. רק הפיסקה
האמצעית , בפה דיאז מז'ור, מביאה יסוד מסוים של ניגוד, שכן הגוון שלה הוא עמוק
וקורן יותר. זו היא קינה, שמושרת ע"י הורים לילדים שנפטרו בגיל צעיר. ברהמס
לא היה דתי, לכן הוא חיפש טכסט חילוני, ומצאו אצל שילר.
השיר פותח באמירה גם
היפה מות ימות. ברהמס נותן התמונה בדואט טנור ובס. הבנות מלוות בלבד. וממשיך
ועוסק במוות של שלשה גיבורים מיתולוגיים.
ברהמס הזדהה עם הטכסט. אלה היו שלשה מקרי-מות, בהם המבכים
הרגישו שיכלו למנוע את המות אילו היו יותר תקיפים. תטיס יכלה למנוע מבנה לצאת
לטרויה, הצייר רצה להגיע לוינה – ברהמס ידע שלא ילך לו, כנראה לא די שכנע. פוירבאך,
הצייר, עזב את וינה בשברון לב – וברהמס הרגיש אחראי.
אל לב ברזל לא יגע של זאוס אשר על שאול –
פה השיא הראשון. כל קטע מגיע לשיא בהמיולה. הומופוני. מדובר בממלכה התחתונה, שלא
מוכנים לוותר ומושכים אליהם.
בדוגמא
הראשונה, הגבורים אינם נזכרים בשמם. שילר מביא את סיפורו של
אורפיאוס, שאהב רק
פעם אחת את אורדיקה, ברהמס עושה
משהו פנטסטי בטנור. איזה גאון. בטנור
נותן היפוך. רדו למי הנמוך ותגיעו לדו... הכל פיאנו. אורפיאוס
ניסה להעלות אותה מן השאול, אליו הגיעה כשדרכה על נחש קטלני,
בבריחתה מאריסטיוס, שניסה לאנוס אותה. אורפיאוס יכול היה
להצילה, אילו היה מצליח להתאפק ולא להביט בה, בעלייתם אל עולם החיים. אבל בסוף
הדרך,
כשנראו קרני השמש, פנה לאחור, ואורדיקה נעלמה באפילת השאול.
שיא שני הומופוני, המיולה שניה, חזר בו מן
המתן- פלוטון, אחי זאוס, האל של עולם המתים,
המחזיר אליו את אורדיקה.
בדוגמא
השניה, מובא סיפורם של אדוניס ואפרודיטה. אפרודיטה מוזכרת
בשמה, והוא לא, ואנחנו שרים כאן, על פי הוראות המנצח –פיאנו,
ודולצה.
מדובר על הכאב הנורא של אפרודיטה. פצעו
של נער החמד אדוניס, אותו חרץ בגבו הענוג חזיר בר, נגרם בשל קנאה. "פצעו"-זה היעד של
המשפט. אליו אנו נוסעים. אפרודיטה
הצפינה את אדוניס יפה התואר בתיבה, והפקידה בידה של פרספונה, שסרבה להחזירו. ברר
זאוס ביניהן ופסק-שלש עונות בשנה. באחת ישהה אדוניס עם פרספונה, באחת ישהה אדוניס
עם אפרודיטה, ובעונה השלישית – יתבודד. אבל, אדוניס חשק באפרודיטה, ובחר לבלות איתה
גם כשנגזר עליו להתבודד. יום אחד, כשיצא לצוד, שילחה בו פרספונה חזיר בר, שפצע
אותו בניביו. אפרודיטה מצאה אותו מוטל פצוע ושותת דם בשדה.
בדוגמא
השלישית, מבכה תטיס היפה בבנותיו של זקן הים נרארוס, והאם בת
האלמות של אכילס, את בנה שנפגע מחיצו של אפולון, ונפל חלל באחד משערי טרויה. קולות
מלחמה מקדמים בברכה את שמו של אכילס. היא ידעה שהוא הולך למות, והיא מבכה אותו. שיא
שלישי הומופוני, המיולה שלישית - הוא יפול
וישלים גורלו. את הגיבור, בן אלים לא תציל האם בת האלמוות - בשירת
האם Mutter לטנור קו מוביל. אך
היא עולה מן הים עם כל בנותיו של נראוס, ונשאת הקינה על זה הבן המפואר. ראו,בוכים
האלים, כל האלות בוכיות הן, האלות בפורטה. הן תמיד יותר משוחררות מהאלים. רק כאשר מזכירים את מלכת הים תטיס, מגיע ברהמס לצלילים
חמימים עשירים יותר. במיוחד בקטע: ראו
בוכים האלים...
כי חולף היפה, מת אשר בא עד שלמות. עם
דיקציה. זה יותר מידי עדין כל הטקסטורה הזו.
בקטע - גם היות שיר-קינה בפי
המאהבת נפלא הוא. הגענו ל-א הראשון. דואט סופראן
ובאס. באסים, תהיו זהירים. קצת יותר רגישים באינטונציה. על כל צליל ארוך-לחמם
הצליל ולא לעשות קרשנדו.
ברהמס בוחר לסיים את השיר בשורה זו שהיא חיובית , ומוותר על השורה האחרונה, כי
השגור בלא צליל יורד אל ארץ תחתיות, שהיא פסימית ונגטיבית.
גם היות שיר-קינה בפי הנאהבת נפלא הוא. דואט סופראן ובאס –
והשירה אקפלה. להיות מוזכר בפה של אהוב – זה נהדר.
בית העץ הנעים ביד לשמונה, והנוף המשכר סביבו – בודאי תרמו גם
הם לחויה הנפלאה.
תם ולא נשלם. נשוב ונפגש עם "נניה"
ועם סטנלי ספרבר בכורליה.
זכינו.
הדסה
וישליצקי
מקהלת "אוריה"